תקדימים

כל עוד לא התיישנה תביעתו של הניזוק שהוא קטין, במשך 25 שנים, לא מתיישנת תביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי.

המוסד לביטוח לאומי משלם גמלאות לכל אדם שנפגע [ועומד בתנאים מסוימים], כך גם לאנשים שנפגעו כתוצאה מרשלנות רפואית. זכותו של המוסד לביטוח לאומי לחזור לאחראים לרשלנות ולדרוש מהם את מה ששילם לניזוק, וזאת בהתאם לסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי. כאשר המוסד לביטוח לאומי רוצה לממש את זכותו ולחזור לאנשים שגרמו את הנזק, הוא בעצם נכנס בנעליו של הניזוק ומגיש את תביעתו. תביעתו של המוסד לביטוח לאומי נקראת תביעת שיבוב [או “סוברוגציה” או “תחלוף”].
תביעה שהוגשה בשנת 1983 על ידי תובעים שתינוקם נפגע במהלך לידתו מרשלנות רפואית, הסתיימה בפשרה בה שילם בית החולים לתובעים פיצויים.
בשנת 2004 הגיש המוסד לביטוח לאומי תביעת שיבוב כנגד בית החולים וכנגד התובעים בתביעה הנזיקית. הנתבעים העלו טענת התיישנות, ולכן השאלה בערעור הייתה האם התביעה של המוסד לביטוח לאומי כפופה לדיני ההתיישנות כאילו הייתה זו תביעתו של הנפגע עצמו [התינוק נולד בשנת 1980, ולכן תקופת ההתיישנות של תביעתו היא עד שנת 2005]?

בית המשפט העליון קבע ש”אין מחלוקת על כך שזכותו של המוסד כלפי המשיבים היא זכות סוברוגציה. הסוברוגציה גודרת את זכותו של המוסד להשבה בהתאם לזכותו של הניזוק כלפי המזיק, והיא מעניקה למזיק את האפשרות להעלות כלפי המוסד טענות הגנה העומדות לו כלפי הניזוק. עם זאת, הסוברוגציה אינה מילת-קסם הפותרת כל קושי או הנותנת מענה לכל קושיה… שהרי לעולם נעליו של הניזוק אינן תפורות בדיוק לפי מידותיו של המוסד המבקש להיכנס בהן. לתחלוף יש חריגים, והזהות בין המוסד לבין הניזוק אינה מלאה. אולם הכלל שנקבע בפסיקה לגבי התיישנות הוא כי “הגנה דיונית העומדת למזיק כנגד הזכות, כגון התיישנות, תעמוד למזיק גם נגד המוסד לביטוח לאומי” עוד עולה מהפסיקה, כי התיישנות תביעתו של הניזוק מקימה, מכוח התחלוף, מחסום גם לתביעתו של המוסד. מכאן מתבקשת המסקנה כי גם צדו השני של המטבע נכון: כל עוד לא התיישנה תביעתו של הניזוק לא נסתם הגולל (מחמת התיישנות) גם על תביעת השיבוב של המוסד… והתוצאה היא שבמקרה זה טרם חלפה תקופת ההתיישנות להגשת תביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי.

רופא בבית חולים ממשלתי שנתבע ברשלנות רפואית לא נהנה מחסינות של עובד ציבור.

התביעה עניינה במקרה שבו החליט רופא, בבית חולים ממשלתי [השייך למדינת ישראל], להכליל בניסוי קליני תינוק בין כמה חודשים, אשר מצבו הרפואי לא אפשר את הכללתו בניסוי. לטענת התובעים מדובר ברשלנות רפואית, שכן כתוצאה מהשתתפותו של התינוק בניסוי הקליני, הוא נפטר מספר שעות לאחר מכן.
התביעה הוגשה כנגד הרופא שצירף את התינוק המנוח לניסוי הקליני וכנגד בית החולים פוריה השייך למדינת ישראל.
הנתבעת, מדינת ישראל, טענה כי מאחר שהרופא עובד בבית חולים ממשלתי, ומכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין, רופא שעבד בשירות המדינה ונתבע ברשלנות רפואית זכאי לחסינות על מעשיו, מכוח היותו עובד ציבור. מדובר בתביעה שנוהלה בסמוך לחקיקתו של סעיף חוק שמקנה לעובדי ציבור הגנה שלטונית, והמדינה ניסתה להרחיב את החסינות גם על רופאים.
התובעים שיוצגו על ידי עורכי הדין ד”ר דוד שרים ועו”ד ליאת שחר, טענו, כי עצם העובדה שהרופא עובד בבית החולים לא מקנה לו חסינות עובד ציבור, מאחר שלא מדובר במעשה שלטוני שנעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני של הרופא. בנוסף, טענו התובעים כי הדבר ייצור אפליה בין רופאים העובדים בבתי חולים ממשלתיים לבין רופאים העובדים בבתי חולים שאינם ממשלתיים [כגון בתי חולים של קופת חולים כללית ובתי חולים פרטיים].
כבוד השופטת נאוה בן-אור, מבית המשפט המחוזי בירושלים, קבעה כי טענת הנתבעת נדחית: “המסקנה המתבקשת היא כי החלת הוראת החסינות על רופא המועסק בבית חולים ממשלתי הינה מלאכותית עד מאוד, ואינה משרתת את התכלית המובהקת לשמה נקבעה הוראת החסינות. ככלל, רופא המועסק בבית חולים ממשלתי אינו מפעיל סמכויות שלטוניות. תביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית המוגשת נגדו, דבר אין לה עם סמכויות כאלה. ההחלטה לכלול את בנם התינוק של תובעים 2 ו-3 בניסוי הקליני נשוא התביעה, אינה יונקת מסמכויות שלטוניות, אלא היא תולדה של שיקול דעת רפואי. ההבדל היחיד בין נתבע 1 לבין רופא בבית חולים פרטי מתבטא בזהות משלם משכורתו. הבדל זה אינו יכול להצמיח טעם ענייני להחלת הוראת החסינות על רופא שמשכורתו משולמת על ידי המדינה, להבדיל מרופא אחר. בשני המקרים המדובר בפעולה זהה, הנובעת מהיותם רופאים. היותו של האחד גם עובד מדינה בדרך מקרה, אינה מעלה ואינה מורידה”.

מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט אינו נהנה מחסינות מפני תביעה בנזיקין.

מדובר בתביעה שהוגשה כנגד מומחה רפואי, פסיכיאטר ילדים, שמינה בית המשפט לענייני משפחה, לצורך קביעת משמורת על בתו הקטינה של התובע. בסופם של ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה, ובהתבסס על חוות הדעת שהגיש הנתבע, בה המליץ שהמשמורת על הקטינה תינתן לאימה, קבעה השופטת, שהמשמורת על הקטינה תהיה של האימא.
הצד הניזוק, האבא, הוא רופא במקצועו, אשר טען כי הרופא הפסיכיאטר שבדק אותו ואת התיק התנהל ברשלנות לא ערך בדיקות בסיסיות שהיה חייב לבצע, וכי מסקנותיו אינן מעוגנות בחומר שעמד לפניו.

בעקבות פסק הדין שנתן בית המשפט לענייני משפחה, אשר הסתמך על חוות הדעת של המומחה מטעמו, הגיש התובע תביעת נזיקין ברשלנות רפואית כנגד הרופא-המומחה, בה טען כי הרופא המומחה שמונה על ידי בית המשפט נהג ברשלנות, וכי נגרם לו נזק חמור כתוצאה מחוות הדעת שמסקנותיה מתבססות, לשיטתו, על אבחונים רשלניים.
נציין כי תביעות נגד מומחים רפואיים שממנים בתי המשפט הן נדירות.
מיד לאחר הגשת התביעה, טען הנתבע שיש לדחות את התביעה נגדו על הסף ממספר סיבות.
אחת הטענות של הנתבע הייתה, שהתביעה הנזיקית מהווה ניסיון לעקוף את עקרון סופיות הדיון, שהרי התובע מנסה לערער על פסק דין סופי וחלוט, של בית המשפט לענייני משפחה, במסווה של תביעת נזיקין נפרדת וחדשה.
טענה נוספת של הנתבע הייתה שהוא מונה כעד מומחים מטעם בית המשפט לענייני משפחה ולכן חלה עליו החסינות הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין ומוקנית לכל שופט, ולכן לא ניתן להגיש נגדו תביעה בגין עוולה שעשה בעת מילוי תפקיד המעיין [כמו] שיפוטי.
התובע טען שלא מדובר בעקיפה של עקרון סופיות הדיון שכן הסעד המתבקש בתביעה זו הוא סעד הפיצויים. כלומר, מדובר בתביעה הנסמכת על עילה נפרדת וחדשה נגד מי שלא היה בעל דין בהליך הקודם.
בנוסף טען התובע, שיוצג על ידי עורכי הדין ד”ר דוד שרים ועו”ד ליאת שחר, שאין תחולה במקרה הזה לסעיף 8 לפקודת הנזיקין, שכן אם לא תוכר חובת הזהירות כלפיו, כמי שעניינו נדון בבית המשפט, ואם כן תינתן חסינות למומחים שעורכים חוות דעת, “יפגע האינטרס הציבורי בהרתעה ובשמירה על עקרון תום הלב של המומחה המחויב במתן חוות דעת העומדת בסטנדרט הראוי. מצב זה יביא לתוצאה בה מומחה שהכין חוות דעת רשלנית, כלל בה עובדות שאינן נכונות ועקב כך נגרמה הטעייתו של בית המשפט, לא יחוב כל חבות אישית בגין מחדליו”.
נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז,השופטת הילה גרסטל, קיבלה את טענות התביעה ברמה העקרונית ופסקה, לראשונה, כי ניתן לתבוע ברשלנות רפואית מומחה רפואי שמונה כעד בידי בית המשפט. השופטת דחתה את בקשת הנתבע לדחות את התביעה כנגדו על הסף. בית המשפט קבע שסעיף 8 לפקודת הנזיקין מעניק הגנה מפני תביעה בנזיקין לכל “המבצע פעולת שיפוט” בגין עוולה שעשה במילוי “תפקידו השיפוטי”. “הסעיף מקים מחסום דיוני בפני הגשת תביעה בנזיקין נגד בעל משרה שיפוטית ובורר. אין מדובר בהיעדר אחריות מהותית בנזיקין אלא במחסום דיוני לאכוף אחריות זו באמצעות תביעה”.
לעניין טענת הנתבע כי כמומחה מטעם בית המשפט הוא ביצע תפקיד “שיפוטי” או “מעין שיפוטי” ולכן עומדת לו חסינות מפני תביעה בנזיקין בדומה לחסינות העומדת לרשות השופטת או למוסד הבוררות. קבע בית המשפט כי אינו מקבל טענה זו: “אמנם ניתן לראות את המומחה מטעם בית המשפט כזרועו הארוכה של בית המשפט הנסמך על חוות דעתו של המומחה ועל מסקנותיה המקצועיות, ואולם, סמכות ההכרעה אם לקבל את מסקנות חוות הדעת או לדחותן נתונה בידיו של בית המשפט. משכך, תפקיד המומחה הוא אך לחוות דעה מקצועית ובמידת הצורך להיחקר על מסקנותיו ואין הוא נדרש להכריע בסכסוך. נוכח האמור לא ניתן לגזור גזרה שווה מתפקיד הבורר… לו נתונה החסינות השיפוטית, לתפקידו של המומחה, כפי שסברו המבקשים. משלא ניתן לראות בתפקיד המומחה כפונקציה שיפוטית מבחינת דיני הנזיקין, היינו, אין התפקיד עונה על התנאי הראשון לקיומה של חסינות לאדם שאינו בית המשפט, ועל אף שההליך במסגרתו מבוצע התפקיד הוא הליך משפטי, אין המומחה יכול ליהנות מהחסינות הנתונה לרשות השופטת ואין לראותו כממלא תפקיד “מעין שיפוטי””.
עוד קבע בית המשפט כי, “עדות מומחה מטעם בית המשפט אינה שקולה לעדות רגילה של עד המספר את שקלט באמצעות חושיו. מומחה מוסר עדות שרובה היא עדות סברה המתבססת על ניתוח מקצועי של הנתונים העובדתיים המובאים לפניו. היינו, העד המומחה חובש שני כובעים: בכובעו האחד של המומחה והשני של העד. אין חולק שכובעו כמומחה הוא כובעו העיקרי ואילו כובעו כעד הוא תפקידו המשני והנלווה, ומשום כך, לדעתי, אין לראות את עדות המומחה כעדותו של עד רגיל ולהסיק שכפי שמוקנית חסינות לעד המעיד בהליך משפטי, כך יכול גם המומחה לחסות תחת צילה של חסינות זו באופן מוחלט”.