התיישנות היא עניין טכני-משפטי שאומר שגם אם אתם צודקים והייתה רשלנות רפואית בטיפול בכם או בילדכם, לא תוכלו לתבוע כי חלף המועד.
ככלל תביעות רשלנות רפואית מתיישנות לאחר 7 שנים מיום קרות האירוע, אך יש לכך מספר חריגים. כאשר מדובר בילדים, 7 השנים הללו מתחילות להיספר רק מיום שהילד הגיע לבגרות, כלומר מגיל 18, ולכן ילדים יכולים לתבוע עד שהם מגיעים לגיל 25 [מגיל 18 + 7 שנים = גיל 25]. לציין, כי עד גיל 18 התביעה של הילד מתנהלת באמצעות ההורים שהם האפוטרופסים הטבעיים שלו, ומגיל 18 עד גיל 25 יכול הילד להגיש את התביעה בעצמו.
בעניין תביעות ילדים, חשוב מאוד להבדיל בין תביעות לידה – רשלנות רפואית שמתבצעת במהלך הלידה של התינוק, כגון: חוסר חמצן במהלך הלידה, היפרדות שלייה, עיכוב בהוצאת הילד ועוד; לבין תביעות היריון – רשלנות רפואית שמתבצעת במהלך ההיריון של האם, כגון: אי אבחון תסמונת דאון או אי אבחון מחלה גנטית או אי אבחון מומים באולטרה סאונד ועוד.
במקרה של תביעת היריון, התביעה איננה של הילד, שהיה עובר כאשר התרחשה הרשלנות הרפואית ולא היה אישיות משפטית, אלא התביעה היא של ההורים, ולכן היא מתיישנת אחרי 7 שנים בלבד.
לעומת זאת, כאשר מדובר ברשלנות רפואית שאירעה במהלך הלידה או לאחר מכן, מדובר בתביעה של הילד ולכן היא מתיישנת רק בהגיעו של הילד לגיל 25.
למרות שניתן לתבוע עד הגיעו של הילד לגיל 25, מומלץ ורצוי שלא לדחות את הפנייה לעורך הדין במשך כל כך הרבה זמן, ולגשת ולתבוע הרבה קודם, מאחר שבחלוף הזמן הזיכרון נעשה סלקטיבי ואנשים מתקשים לזכור את כל הפרטים, אנשי הצוות שטיפלו בילד יוצאים לפנסיה או נפטרים ותיקים עלולים להיעלם. כל אלו מקשים מאוד על ניהול תביעה ברשלנות רפואית שגם ככה היא תביעה מורכבת ומסובכת. לכן, ההמלצה שלנו היא שברגע שהמשפחה מתעשתת ממה שאירע לה, מומלץ לפנות לעורך דין, להוציא את התיקים הרפואיים, לספר את סיפור המעשה, ואם בכל זאת יש רצון לדחות עוד קצת את הגשת התביעה, במסגרת תקופת ההתיישנות, עד שיהיה למשפחה הכוח להתמודד, ניתן לעשות זאת.
